הטקסט הזה נולד מתוך מאות שיחות ייעוץ עם נשים החוות כאבים בחדירה בזמן קיום יחסי מין. בזמן האחרון אני משוחחת ומייעצת לעוד ועוד נשים החוות ייאוש גדול שמאחלות לעצמן לפתור את הבעיה הזאת שנקראת "ויסטיבוליטיס/וגיניסמוס/וולוודיניה" (שמות שונים לכאבים בזמן חדירה). אני מזהה אצלן/אצלנו הרבה מאוד ייאוש וזה קשה לי. הייאוש שלהן/שלנו קשה לי. חשוב להבין, לחוות כאב מפעולה שהחברה שלנו מתייחסת אליה כאל דבר טבעי ואבולוציוני, זאת חוייה בודדה וקשה מאוד. מי כמוני יודעת את זה. כמו שמצאתי במחקר שלי על נשים שחוות כאבים בחדירה, האופן בו נשים עם כאבים בחדירה חוות את עצמן היא שיש להן פגם, שהן לא ממלאות את תפקידן הביולוגי ושהן לא פרטנריות ראויות. כמובן שאני אינני רואה זאת כך כלל וכלל.

כפי שכתבתי כבר בעבר פה ובטורים אחרים, סקס הוא לא רק חדירה והנשיות שלנו איננה מוגדרת על ידי היכולת שלנו להיחדר ללא כאב. הנשיות שלנו היא מה שאנחנו מגדירות אותה. המיניות שלנו היא מה שאנחנו בוחרות שהיא תהיה. אנחנו מעצבות את האופן בו אנחנו מביעות אינטימיות, חשק מיני, עוררות, משיכה, עונג, אורגזמה ואהבה עצמית וזוגית. נכון, זה נשמע קשה. אנחנו חיות בחברה שהמיניות בה היא הטרונורמטיבית. כלומר, מוגדרת כחדירה בלבד ואין הרבה אפשרויות לתמרון או חיפוש אלטרנטיבה. "את יודעת כמה גברים מגעילים יש שם בחוץ?" אמרה לי מישהי עם כאבים בחדירה. זה אולי נכון. גם אני חשבתי ככה לפני שלמדתי להקשיב לגוף שלי ולדעת בדיוק מתי אני רוצה שמישהו ייכנס אליו ומתי לא, מי, כמה, איך ולמה. אבל גם עם גברים חמודים ורגישים (קטגוריה/הגדרה שמצאתי במחקר שלי) זה יכול לכאוב אז זה לא בהכרח קשור לגועל של גברים.

אז המטרה של הטור הזה הוא לא לכתוב כמה זה קשה להיות אישה שחווה כאבים בחדירה. המטרה של הטור הזה היא להבין איזה ברות מזל אנחנו שיש לנו את התופעה הזאת. כמה אנחנו מרוויחות מהדבר הזה. (אני יודעת שאתן בטח קוראות את זה עכשיו וחושבות לעצמכן "על מה היא מדברת?!?!?!). אבל אני מקווה שהטור הזה ישפר לכולנו את התחושה לגבי עצמנו, הגוף שלנו, המיניות ומערכות היחסים המגוונות שלנו.

לולא האבחנה שלי עם ויסטיבוליטיס, לא הייתי מגיעה לאיפה שאני היום. האבחנה שלי היא זו שהנחתה אותי אל משימת חיי והובילה אותי למה שאני עושה היום, לקריירה המקצועית שלי ולקריירה האקדמית שלי. לולא הכאבים, לא הייתי הופכת למי שאני. הכאבים בחדירה גרמו לי לקרוא תיגר על נורמות ופרקטיקות שנראות לנו טריוויאליות כמו לאכול, לחרבן ולהזדיין (עם חדירה). כל כך הרבה נשים ונערות שלא כואב להן בחדירה, מקיימות יחסי מין עם חדירה, למרות שהיא לא מסבה להן שום עונג פיסיולוגי. נשים לפעמים שוכבות על הגב וחושבות "מתי הוא כבר יגמור ונוכל להתרכז בי?" או "יאלללה שיגמור כבר כדי שנוכל ללכת לישון". וזה לא כי כואב להן. זה כי סקס שמתמקד רק בחדירה, פמפום פנימה והחוצה, במיוחד בגילאים הצעירים של קיום יחסים של חדירה (14 – 25), הוא משעמם, לא מענג במיוחד ומונוטוני. הגוף של נשים רבות (וגם של גברים רבים) צריך רוצה עונג במקומות שונים בגוף, בקצב משתנה ובאינטנסיביות או עדינות מגוונת.

נשים שכואב להן בחדירה ידעו לזהות מהר מאוד שחדירה זה לא בשבילן (למרות שהן/אנחנו עדיין מאוד רוצות לבצע אותה כדי להרגיש אנחנו נורמליות ושזה לא רק בראש שלנו כי "הכל תקין"), כי הגוף שלהן/שלנו סימן להן/לנו את זה. הגוף שלנו צועק "אני לא רוצה את המגע הזה. אני רוצה דברים אחרים שעינגו אותי עד עכשיו כמו מין אוראלי, סקס יבש, ליטוף, עינוג עצמי, פליק, מין ידני, נשיקה". ואז בתוך הראש שלנו מתחיל ויכוח: "למה אני צריכה לעשות חדירה אם זה כל כך כואב לי?", מול "אני רוצה להיחדר בלי כאב כדי להיות כמו כולן", לבין "אבל הוא צריך את זה. הוא צריך חדירה", וגם "אבל למה אני צריכה לעשות מה שהוא צריך אם זה כל כך כואב לי ואני בכלל לא נהנית מזה?".

אנחנו ברות מזל לא רק כי אנחנו קוראות תיגר ושואלות שאלות על מה שנתפס בעיני החברה כמובן מאליו. אנחנו ברות מזל כי אנחנו מגיעות לרמת היכרות עם הפות והנרתיק שלנו, שרוב הנשים לא מגיעות אליה בימי חייהן. אנחנו לומדות להכיר את שרירי הנרתיק שלנו מבפנים: מתי הם מכווצים, מתי הם משוחררים, איזה אזור מרגיש מתוח ומה מרגיש רפוי, מתי אנחנו רטובות ומתי החרדה כל כך גבוהה שאין סיכוי שאפילו הזרת תיכנס פנימה. נשים אחרות בכלל לא מודעות לזה (שזה גם בסדר כמובן).

אנחנו ברות מזל כי אנחנו מגלות דרכים רבות, חדשות ומגוונות להגיע לעונג מיני. אנחנו לא רק ממוקדות בחדירה "כי צריך" אלא מחפשות אלטרנטיבות, מפיקות עונג מהגוף שלנו בדרכים שלא חשבנו שניתן, ולומדות מלא תוך כדי. אנחנו לומדות לבחור פרטנרים טוב יותר ואיך לתקשר בצורה משמעותית יותר את מה שאנחנו רוצות. הצבת גבולות הופכת לקלה יותר ומשא ומתן מיני הוא מרכזי במפגשים המיניים שלנו. נכון, זה נשמע מתיש אבל אלו מיומנויות סופר חשובות במגע מיני. יש לנו תקשורת מינית גבוהה ואנחנו מחוברות לרצונות שלנו הרבה יותר מהגבר או האישה הממוצעים (בתקווה שאנחנו עוברות טיפול טוב – רגשי ופיסי).

אז באמת שאין לנו מה להיות מיואשות. נכון, זה מצב קשה. אף אחת לא רוצה להרגיש חריגה אבל כל כך הרבה נשים חוות אי נוחות עד כאב בזמן חדירה (ושלא נדבר על מה שקורה בשנה הראשונה אחרי לידה), שזה כבר לא כזה חריג. ככל שנדבר על זה, נחשוף נשים רבות יותר לתפיסה שסקס הוא לא רק חדירה, ככה נוכל להקל על עצמנו, אחת על השניה ועל הילדות שיתבגרו ויהיו לנערות ונשים, בתקווה שיחוו עולם מיני משוחרר מציוויים, פרקטיקות נורמטיביות ודברים שנשים "צריכות" לעשות.