גדלתי במשפחה דתיה, מסורתית. הנושא המיני לא דובר ולא קיבל יחס, וכאשר הנושא היה עולה זה הושתק ויצר אווירה של איסור והסתרה.

הייתי נער מאד מיני לדעתי, אך אחרי החתונה גיליתי שאשתי לא מינית כמו שהראש סיפר לי, אני הייתי בטוח שכולם כמוני… כמה הופתעתי.

לא נורא, אסתדר…

כעבור תקופה לא ארוכה גילינו שאנחנו לא לבד במיטה… היה לנו חבר בשם וסטי!

לקח כשנה עד שגילינו את המונח הרפואי, אנחנו לא ידענו מה עובר על אשתי. הרופאים אמרו שזה פסיכולוגי, אבל אשתי התעקשה שלא. עם הזמן התחלתי להאשים את אשתי שלא מטפלת בזה, היות והרופאים אמרו לה בדיוק מה הבעיה… כך עברה כשנה, הכאבים לא מרפים, הרופאים לא נותנים שום פתרון רפואי, אשתי חושבת שהיא דפוקה.

אבל אני, אני הרגשתי כעס על אשתי שלא נותנת לי. הרגשתי אשמה על שאני מכאיב לה, הרגשתי אכזבה שחלומותיי המיניים אינם מתגשמים. דיכאון, פחד מהעתיד ועוד כל מיני רגשות שליליים.

כעבור שנה אשתי מצאה חברות בפייסבוק שגם חוו כאבים כאלו, הלכנו לרופאה מומחית וגילינו שיש לאשתי וסטי!

איזה כיף, עכשיו יש אבחנה, אז יהיה גם פתרון. 
אבל לא כזה מהר, אשתי ניסתה פיזיותרפיה, לייזר, הרפיה וכו, ולא עזר…
התסכול היה קשה. בזמן ההיריון היה נדמה שיש שיפור והיה המון תקווה שבמידה הכל יסתדר. אבל גם אז לא… אך כעבור השנים אני יכול לומר שאני עבדתי קשה כדי לקבל את אשתי בדיוק כמו שהיא, ולהפנים שמין זה משהו שנתון לבחירה, ואני יכול לבחור שלא לקיים מין עם אשתי כשלא מתאים לה.

בהדרגה הלחץ ירד מעט, אשתי החלה להנות ממין לפעמים, דבר שלדעתי לא קרה בשנים הראשונות שלנו יחד. עם הזמן איכשהו בעזרת האל יש תחושה שהכאב פחת. לא יודע להצביע על מתי ואיך אבל כיום אנו מסוגלים לקיים יחסים בלי הכאב, לא תמיד ולפעמים אנו נאלצים להפסיק (וזה בסדר, דבר שלא היה לי ברור מאליו).

אני תפילה ותקווה שיום אחד נוכל להסתכל אחורה על "תקופת הוסטי" כמשהו של העבר ולראות איך זה עזר לנו להיות קרובים יותר.

אני מקווה שהמילים שלי לעזר, אם גם אתה מזדהה במעט ממה שכתבתי, תדע שאתה לא לבד. יש הרבה יותר אנשים כמונו ממה שנדמה ושישמחו לעזור!