הכל התחיל לפני קצת יותר משלוש שנים, התחתנתי, הבנתי שכואב לי ברמה לא סבירה כשהוא מנסה להיכנס, ומשם הדרך ללופ של החיפוש להגדרה וטיפול היתה די קצרה. הגעתי לרופאה מומחית מהממת, שלחה אותי לפיזיותרפיה, עזרקאין, משחת קטמין. אז למשחה התפתחה אלרגיה, תור לפיזיו היה רק לעוד חצי שנה, ובינתיים ההתקדמות מזערית, אם בכלל…קשה ומייאש ומתסכל. ואז הפיזיותרפיה הגיעה, והצליחה לשחרר אותי מהוגיניסמוס, שכבר התרגשתי שהנה- עכשיו גם שלום לוסטיבוליטיס ולא להתראות. אבל הוא היה עקשן טירוף, והרופאה המומחית לא ויתרה ושלחה אותי להפתעתי לעשות דיקור סיני. הדיקור היה קפיצת מדרגה מטורפת בשבילי, ולאט לאט הרגשתי את השיפור ממשמש ובא… כל מפגש אינטימי היה כרוך בהרבה נשימות, ולא היה נקי מכאב לחלוטין- לפעמים כן ולפעמים לא, אבל זה לא היה כמו מה שחוויתי לראשונה. מבחינתי הגעתי למנוחה ולנחלה…

ואז נכנסתי להריון. והכל היה בסדר עד חודש רביעי- הכאב שלי עשה קאמבק ובמלוא העוצמה, לפעמים אפילו הרגשתי שלא היתה לי רמת כאב כזו אף פעם. היה לי קשה נורא, הרגשתי שכל ההשקעה ירדה לטמיון ואשכרה הייתי מדברת לתינוק שלי שהלוואי ויצא בדרך הרגילה, שהוא יכול להיות התקווה האחרונה שלי להיפטר מההתיק הזה…

אז הוא יצא, בריא ושלם ב"ה, והשאיר אותי עם צלקת קטנה למטה…אבל בדיקת הרופא לאחר שישה שבועות הלכה כל כך בקלות שהרגשתי- זהו, זה נגמר.

לא ולא, חשבי שנית. מנסים בפעם הראשונה לאחר הלידה…בשורה טובה- הכאב 'המקורי' שלי נעלם. השריפה החזקה שהייתי מרגישה בכל פעם כבר לא הייתה שם. בשורה רעה- כואב. כואב, ברמת הבלתי נסבל. שוב חוזרת לד"ר, שמראה לי ברגישות רבה את הצלקת שמפריעה לי. היא נתנה לי אובסטין למריחה והנחתה לעסות את המקום בשמן שקדים בכל יום. במקביל גם הלכתי לפיזיותרפיה שעזרה לי המון עם העיסוי וההרפיה, תרגלה איתי עם מאמנים ונתנה לי תחושת ביטחון… וגם את ברכת הדרך, שלדעתה אני מוכנה ומזומנה.

אז אני נרגשת מאוד לכתוב, שפעם ראשונה, לאחר כמות מכובדת ביותר של תחנות בדרך- היתה לי חוויה נקיה מכאב, כל כך נקיה שקשה להסביר את ההקלה במילים… רק מקווה שמי שקראה עד כאן (מעבר לזה שהיא מהממת)- לוקחת מהמסע הפרטי שלי תקווה לסיפור שלה. הלוואי ואף אחת מכן לא תוותר בדרך- היו לי כל כך הרבה פעמים כאלה של הרמת ידיים, של בכי, של ימים שהלכתי עם ראש למטה והרגשתי הדבר הכי דפוק ופגום בעולם.

אז כל אחת מאיתנו שתדע שהיא לא לבד, שהיא לא מוזרה, ושגם כשהסיפור הזה כבר מעיק וקשה, אנחנו יכולות