לקידום רווחתן של נשים החוות כאבים בפות ובנרתיק

ההשתקפות בעינים

ההשתקפות בעיניים/ אנונימית

דיברתי עם מאמנת הכושר שלי. לקחתי אותה הצידה ואמרתי לה שיש לי בעיות ברצפת האגן, שזה אומר למעשה שאני כל הזמן סובלת מכאבים. אני מסתובבת כל היום עם כאבים, עובדת עם כאבים ומתאמנת עם כאבים, ובגלל זה יש חלקים באימון שאני לא מצליחה לבצע. היא הסתכלה עלי במבט מלא רחמים ואמרה שהיא מכירה את זה, שיש לה הרבה מתאמנות כאלה אחרי שלוש או ארבע לידות ושספורט ועבודה קשה ממש עוזרים לזה, ואפילו שזה יכול לעבור לגמרי. אמרתי לה שזה כרוני, שזה כאן להישאר, ושהאופציות היחידות שעומדות לפניי כעת הן משככי כאבים אופיאטיים או קנאביס רפואי, כי זה כל מה שנשאר. את כל שאר הטיפולים והתרופות כבר ניסיתי, אך הם לא הועילו. המבט שלה בעיניים נהיה עוד יותר מרחם ונראה שלא היה לה מה לומר. יצאתי משם בהרגשה נוראית, עם הידיעה שהיא בטח חשבה לעצמה עד כמה אני מסכנה וכמה שזה סיפור נוראי וכמה שאני דפוקה.

דיברתי גם עם הפיזיותרפיסטית המדהימה שטיפלה בי בעבר. בזמנו, אחרי שנה של טיפול שתינו הבנו שעל אף המאמץ המשותף זה לא מתקדם לשום מקום, אז עברתי לפיזיותרפיסטית אחרת. ואז לעוד אחת, ואז לאחת נוספת. היא אמרה שברור למדי שניסיתי בכל דרך אפשרית, אבל נראה שפיזיותרפיה היא לא הפתרון. עוד היא אמרה שאמנם בחנתי הרבה אפשרויות לעומק, אך לא את כולן. שהיא עוד לא יודעת אילו אפשרויות נוספות עומדות בפניי, אבל היא תבדוק את זה עבורי, תחשוב, תקרא ותתייעץ, ושבינתיים אני לא אתייאש. שיש אי שם פתרון גם אם עוד לא מצאנו אותו, ושעכשיו אני צריכה להיות החברה הכי טובה של עצמי כדי להצליח לעבור את התהליך הזה. אבל למען האמת, אני לא הייתי בוחרת אותי בתור חברה.

בכל התחלה של זוגיות אני צריכה לעשות שיחה עם בן הזוג, להסביר שיש לי משהו של בנות, איזה שהוא פגם שהוא צריך לדעת עליו ואז להחליט אם הוא רוצה להמשיך להיות בקשר. בכל פעם אני צריכה להגיד שבהתחלה הסקס יהיה טוב, אבל אז – לא בטוח מתי ולמה – יבואו כאבים, הרבה כאבים. וכשהם באים הם נשארים ולא הולכים לשום מקום, ואז החשק יורד כי זה ממש ממש כואב. האכזבה שלי ושל בן הזוג תגבר עם הזמן, הוא יהיה מאוכזב ממני ואני אהיה מאוכזבת מעצמי על שאני לא מצליחה לשכב איתו. כל כך מאוכזבת שבכל פעם שננסה זה יגמר בבכי שלי, כי אני שונאת לאכזב את האנשים שאני אוהבת. 

דיברתי עם רופא הנשים שלי והוא הסתכל עליי ואמר שהוא רואה שאני סובלת, ושהוא מרגיש חסר אונים כי הוא לא יכול לעזור. הגעתי למיון שם נתנו לי משככי כאבים, אבל גם הם לא ידעו איך לעזור לי באמת. 

דיברתי עם חברות וגם עם ידידים. כל התגובות אותו הדבר, לא מבינים על מה אני מדברת. אומרים שאצלם זה לא ככה, ואומרים לי עד כמה זה מבאס, כאילו שאני לא יודעת. אני רואה את הדבר המשותף לכולם – את המבט המרחם הזה בעיניים, שחושב מצד אחד איזו מסכנה אני ומצד שני כל כך שמח שאצלו זה לא ככה. כל שיחה כזאת מורידה אותי, את הביטחון העצמי שלי,  את תחושת הערך העצמי, ומראה לי עוד מינוס גדול שבגללו אני לא מתפקדת, בגללו אני לא מוצאת זוגיות, וגם אם כן, אני לא מצליחה להחזיק אותה. כל וידוי כזה כואב לי בלב, פוצע אותי מחדש, גורם לי להתמודד עם המבוכה הזו שוב, לראות את התגובות השליליות של אותם אנשים ולהגיד לעצמי – למה זה מגיע לי? למה לי כן ולהם לא? מי מחליט בכלל למה יש אנשים שזוכים למצוא אהבה וזוגיות ויכולים לעשות סקס כאוות נפשם והכל כל כך פשוט אצלם, ולמה יש אנשים שלא? למה אצלי זה כל כך קשה, כל כך מסובך בכל כך הרבה מובנים? אני מרגישה לגמרי לבד בזה. ממש כמו זרה בעולם, פגומה מהיסוד. וזו ההרגשה שאני מסתובבת איתה כמעין תעודת זהות פתוחה, שנראית לי גלויה לכולם: "דפוק. פגום. נא לא לגעת". 

יש ימים קשים במיוחד, שאני פשוט מתפוצצת מכאבים. הם לא מפסיקים, ואני לא מבינה למה. משהו פתאום מעביר בי גל אדיר של כאב ודוקר אותי מבפנים, חזק וחד ומתמשך. אני הולכת לשירותים לבכות, לצעוק, לנסות בכל דרך שהיא להוציא איכשהו את הכאב החוצה. לפעמים הוא מגיע באופן איטי, ממושך ומייסר  לאורך כל היום, שורף אותי מבפנים. כואב לי באגן וכואב לי בבטן וכבר קשה לנשום מרוב כאב. אבל יש גם רגעים קטנים בהם הוא לא בא בכלל, שאני אפילו לא חושבת עליו ועל כמה אני לא נורמלית, ועל כמה שהגוף שלי שונא אותי. והיו אפילו רגעים שהרגשתי בהם סקסית ומינית, הרגשתי ממש טוב! אני לא יודעת הם אם יחזרו יותר.

אני עוד לא יודעת לאן ממשיכים מכאן. גם הרופאים לא יודעים. עוד תרופה, עוד טיפול, ואף אחד מהם לא באמת עוזר. אז אני חיה עם הכאב יום יום. חושבת עליו, מדברת אתו, מתעצבנת עליו ובוכה בגללו, אבל גם מברכת כל תחושה טובה ומענגת שיש בו. ויש גם רגעים שהם כל כך טובים, שאני חושבת שאולי הם שווים את הכאב הזה.