לקידום רווחתן של נשים החוות כאבים בפות ובנרתיק

אני לא לבד

אני לא לבד / גוני  

 

בגיל שמונה עשרה, בשנת השירות, הכרתי את בן זוגי. היינו יחד בעשור הבא של חיי עד גיל עשרים ושמונה. גדלנו יחד וכל העולם המיני שלי הסתכם בו ובעוד בודדים שהייתי איתם בפרקי זמן של פרידות. מה שהיה כל כך מטורף זה שחוויתי כאבים בחדירה כמעט לאורך כל הקשר שלנו. לא הצלחתי להבין אם לכולן שורף או צורב או כואב. זה טבעי? כששאלתי את אימא שלי שהיא פיזיותרפיסטית שמתמחה בין היתר ברצפת האגן לא קיבלתי תשובה ברורה. הלכתי עשר שנים בתחושה שככה זה: יחסי מין=כאב.  

המשוואה הפכה מתאוריה למוכחת. השנים היוו לי קרקע מחקרית והוכחות אמפיריות. לא היו קבוצות נשים ומיניות בפייסבוק, לא היה אינסטגרם שמלמד. חלפו להן שנים רבות עם כאב קשה מנשוא, בדידות שאין שניה לה. רק אני, הכאבים והצריבות. משהו לא נרגע אצלי בפנים. הנרתיק זעק מתוכי, הרחם ביקש רחמים. לאחר שנים רבות של סבל פיזי מלווה בעונג צרוף ואהבה, אני ובן הזוג נפרדנו. הוא הלך לעתידו החדש, ואני לשלי. זו הייתה פעם ראשונה בחיי שהחלטתי ללכת לרופאת נשים, אישה. עד אז היו אלה גברים. 

הרופאה ברמת החייל קיבלה את פניי בנועם. ברגישות. סיפרתי לה על הכאב, על הלבד, על הפחד שכך יהיה תמיד. היא שאלה שאלות ובפעם הראשונה בחיי קיבלתי תיקוף. היא סיפרה לי שנשים רבות חוות את הכאב הזה. יש לכאב הזה שם ויש לו תסמונות בנות דודות. לכאב הזה קוראים ולוודיניה. עיניי התמלאו בדמעות. אני לא לבד. הבדיקה הווגינלית נעשתה לאחר מכן. הרופאה שאלה אותי אם היא יכולה להכניס את המקל, אם אני בסדר, אם זה כואב, אם להפסיק. היא שיקפה לי הכול. הרגשתי מחובקת. בכיתי. היא אמרה: "אני יודעת שזה כואב ולא נעים. אני אשתדל להכאיב הכי מעט שאני יכולה, אני מצטערת".  בכיתי מההכרה, מהתיקוף, מהחיבוק. זה הכוח שלנו כנשים, לעשות טוב ולחבק את זו שמרגישה לבדה במערכה הפיזית.  

אנחנו לא לבד. את לא לבד.  

אני לא לבד. 

רשומה לניוזלטר ?

הרשמי וקבלי יומן מעקב כאב חודשי בחינם 

רשומה לניוזלטר ?

הרשמי וקבלי יומן מעקב כאב חודשי בחינם 

הרשמי עכשיו

דילוג לתוכן