מלאכים מכתרים / אנונימית 

יום ראשון. אני מגיעה לבית החולים עם ירידת מים ללא צירים. עושים לי בדיקות ומאשפזים אותי. 

יום שלישי. זה כבר לא יכול לחכות, באולטרסאונד רואים מצוקות נשימה כלשהן ומחליטים יחד על זירוז. 

אחות מגיעה להכניס אותי לחדר לידה. אני כאובה ומתוסכלת, מלאת חששות. במשפט אחד: לא מאמינה שאני מסוגלת. אני? לידה? ואם אני מסוגלת איך אני אראה אחר כך. לא רוצה לחשוב. ומי יהיה הצוות שיטפל בי? יבינו אותי? יעזרו לי? 

* 

נלך אחורה אל שבוע לפני כן.  

אני בשבוע 38, ולעיר שלי מגיע כנס מטעם בית החולים, בו ישתתפו מיילדות, תהיה תוכנית, יהיה כיבוד וגם זמן לשאלות. אני מחליטה ללכת. 

בסוף הערב אני כבר לא מצליחה להתאפק והולכת להתייעץ עם הדוקטור שדיבר במהלך הכנס. 

השאלה בוערת בי. אני מפחדת לשאול אותה ומפחדת לשמוע תשובה, ואם לומר יותר מדויק, אין לי מושג בכלל איך לשאול. מה לומר, שאני פשוט לא מאמינה שזה יכול לקרות?  שאני רועדת, פשוט רועדת מפחד? 

אני ניגשת אליו ומציגה את עצמי ומאז הכל היסטוריה. 

הדוקטור הציף את הפחדים שלי בעצמו, ציטט את המחשבות שמתרוצצות בי בלי שבכלל דיברתי איתו אי פעם. הנושא היה כל כך מובן לו שאני הצלחתי פתאום לנשום, ואולי גם לקוות. 

הוא הרגיע אותי, וגם נתן תקווה. ואני הלכתי הביתה רגועה קצת יותר. 

* 

יום שלישי, אני נכנסת לחדר לידה בליווי אחות. כמעט חצות הלילה, ופתאום הדוקטור נכנס לחדר. נראה לי שאני חולמת. הוא שואל אותי איזה משכך כאבים אני רוצה. אני עונה "אפידורל" והוא יוצא, נותן כמה הנחיות בגיליון שלי, מרגיע אותי שהכל יהיה בסדר ויוצא מהחדר. אין לו משמרת לילה, הוא הולך אבל מרגיע אותי שהכל סודר. 

אני בשלב הזה עוד לא יודעת כמה מדהים אדם אחד יכול להיות. 

רופא מרדים נכנס יחד עם אחות. אמא שלי יוצאת ונותנים לי אפידורל. עוד לא בדיקה אחת אפילו. 

"ככה דוקטור *** נתן הנחיה" 

* 

האפידורל מתחיל לטפטף ונותנים לי זירוז. 

אני לא מרגישה כלום. 

המוניטור מעיד על צירים גבוהים יותר ככל שנוקפות השעות ואני לא מרגישה כלום. 

ואז נכנסת המיילדת שוב ורוצה לעשות בדיקת פתיחה. 

אני נדרכת.  

זעה קרה שוטפת את הגוף שלי. 

אמא נותנת לי יד ומזכירה לי שאני עם אפידורל.  

אני מצליחה קצת לנשום אבל—- 

איייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי. איייי. אייי. זה כאב. 

הצרחה שלי ניסרה את החדר, אני בטוחה. 

אני מתחילה לבכות. זה כל כך כאב לי. 

אמא לידי מסתחררת. היא הולכת לשטוף פנים ואני לא מבינה לאן היא נעלמה לי. 

המיילדת בהלם. היא באה לחבק אותי, המדהימה הזאת, ומתנצלת שהכאיבה לי. 

"אנחנו ניתן לך עוד אפידורל. עד שלא יכאב כלום". 

היא הולכת לקרוא לרופא מרדים,  

אבל הוא לא מסכים. 

את לא מרגישה את הצירים? הוא אומר לי, ואני אומרת שלא. ואז הוא אומר לי שאני ברת מזל והולך. 

ואני רוצה לבכות, אומרת לו שאני מרגישה כאב בבדיקה. אבל זה לא משכנע אותו בכלל, 

עד שהוא מציץ שוב בגיליון שלי, קורא משהו. 

אני מצליחה לנחש מה היה שם שגרם לו לחזור ולהזריק חומר נוסף בלי מילים. 

זה קרה שוב באותו לילה, 3 פעמים. עד שכבר לא כאב לי כלום. 

* 

שש בבוקר. פתיחה עשר. 

יש יולדת נוספת שצריכה את המיילדת בדחיפות גדולה משלי, ואני ממילא לא ממש מתחילה לידה כי הראש עוד יכול לרדת, אז כדאי לחכות, כך אמרה המיילדת. 

אני שוב עומדת לבכות. לילה שלם של המתנה, ועכשיו שוב לחכות? לוחץ לי כל כך. אני מרגישה שזה הזמן אבל לא מתווכחת. 

* 

ואז המלאך בירוק מופיע שוב. 

בלי מילים הוא מתחיל להכין אותי ללידה, מביא איתו את הצוות הכי טוב. מיילדת מדהימה, סגנית המחלקה, רופא מרדים ואחות, מכתרים את המיטה שלי כמו מלאכים, מעודדים, מחייכים, ודואגים שלא יכאב לי כלום. 

ואני מחייכת כמעט לראשונה באותו לילה. 

26 דקות לאחר מכן, הנסיך הקטן שלי היה בחוץ. 

* 

האווירה בחדר עליזה כל כך, ואני, מאושרת, מלאת סיפוק. 

דוקטור *** מבצע את התפרים במומחיות ואחר כך, רגע לפני שהוא יוצא מהחדר, 

להמשיך בעבודת הקודש שלו, הוא ניגש אלי. 

"דוקטור…" 

אני מתחילה לומר, רוצה להגיד תודה, רוצה להגיד לו כי יש שכר לפעולתו. אני מרגישה כל כך מדהים. אני אחרי. 

אבל הוא רוצה לומר לי משהו. 

"תראי. אני אהיה כנה איתך." הוא אומר "מחכה לך עכשיו תקופת החלמה. אני לא אשקר. קלה, היא לא בטוח תהיה. אני אומר בזהירות: אולי אפילו קשה מנשים אחרות". 

אני מהנהנת.  

"אבל זה השק שלך. זו החבילה שעלייך לסחוב. גם לי בחיים יש קשיים." הוא מחייך "כולנו סוחבים. אז זה השק שלך ותתמודדי בגבורה. תזכרי, זה יעבור בסוף". 

אומר, והולך. 

* 

זה באמת עבר, עשרה ימים אחרי הלידה כבר הלכתי רגיל. כל כך רגיל שכמעט פצחתי בריקוד סוער. 

היום, חודש לאחר הלידה אני מאמינה יותר מתמיד: זה אפשרי. 

בליבי תישאר לנצח תודה עצומה לדוקטור *** על החלק הענק שלו בסיפור הטוב שלי.