לקידום רווחתן של נשים החוות כאבים בפות ובנרתיק

המלחמה על החיים שלי

המלחמה על החיים שלי / יעל 

הכל התחיל חודש לפני השחרור, כשהתחלתי להרגיש כאבים בדגדגן ובשפתיים. כמה שנים קודם לכן היה לי גרד בפות, שבעקבותיו הגעתי לרופאה מומחית. בזמנו, היא אבחנה אצלי אלרגיה לחומרי כביסה. החלפתי את אבקות הכביסה לחומר כביסה אקולוגי, ואת התחתונים לתחתוני כותנה, מאה אחוז, בצבע לבן, והגרד עבר. לכן, גם הפעם הלכתי לאותה רופאה. היא אמרה שיש לי פטריה, והתחלתי טיפול. הטיפול עזר לשלושה ימים, ואז- בום. התחילו כאבי תופת. 

חזרתי אליה. התחלנו סדרה של בדיקות שלקחה חצי שנה. מיותר לציין שכל הזמן הזה אני סובלת. אין לי מושג מה קורה לי בגוף. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לעבוד, והתפטרתי מהחנות שניהלתי בקניון. לא ידעתי איך להסביר לבן הזוג שלי אורי (שם בדוי) מה קורה. הרופאה שלחה אותי לבדיקות אלרגיה שונות, ולקחה ביופסיה. בסוף היא אבחנה וולוודיניה ממקור עצבי, המתבטאת בכאבים חיצוניים לנרתיק. 

בגדול- זה כמו שיגידו למטופל "כואבת לך הרגל, בהצלחה". האבחנה הזאת לא אומרת כלום. בכל זאת, כשקיבלתי אותה ירדה לי אבן מהלב, כי הנה- באמת יש כאן משהו. 

  
בשלב הזה שאלתי את הרופאה אם יש קשר בין הגלולות שאני לוקחת לבין הכאבים. לקחתי גלולות מגיל שש-עשרה, כי אובחנתי בשחלות פוליציסטיות. הרופאה אמרה שלא, והמשכתי לקחת. בגלל מיקום הכאבים, גם פיזיותרפיה של רצפת האגן – שהיא טיפול מקובל בוולוודיניה-  לא התאים לדעתה במקרה שלי. הטיפול שהיא הציעה כלל משחות ברקיחה אישית. זה עזר. המשחות מדכאות את מערכת העצבים, ואחרי תהליך התאמה, משהו נרגע. לא תמיד, ולא לחלוטין, אבל עזר. אבל הבנתי שהמשחה הזאת רק מקהה את הכאבים ולא מרפאה שום דבר. לא הייתי שקטה. 

התחלתי לחפש מידע. ישבתי בלילות, בבקרים, בכל רגע פנוי שהיה לי וחיפשתי. בקושי מצאתי, וגם מה שמצאתי היה באנגלית. הרגשתי שזה לא יעבור לעולם. לא ידעתי להתמודד עם זה , ובטח שאורי לא ידע להתמודד עם זה.  

כל היומיום והשגרה שלי השתנו והתחלתי להתעסק רק בזה. שיתפתי את המדקרת שלי שאני מתמודדת עם כאבים, והדבר הראשון שהיא אמרה היה- חלאס עם הגלולות. לי יש שחלות פוליציסטיות, אז חשבתי שהגלולות הן חובה. לא הטריד אותי מה יהיה עם אמצעי מניעה, כי כאב לי כל הזמן ויחסי מין לא עניינו אותי בכלל.  

במקביל, כדי לשמור על מערכת היחסים עם אורי, התחלתי טיפול פסיכולוגי. ביחד עם פסיכולוגית ומשחות מיוחדות, הטיפולים הצטברו לסכום גדול, שלא לדבר על מחירים אחרים. טיול גדול לא עשיתי. במקום לעבוד כמנהלת חנות, התחלתי לעבוד כאומנת, אצל משפחה בבית. זו עבודה שממוקמת בתוך בית, במקום שאני יכולה להרגיש בו בנח, ושמאפשרת לי לעצור לשניה, אם אני צריכה.  

המשכתי לחפש פתרון. באמת הפסקתי את הגלולות באיזשהו שלב, והיה שיפור גדול, על אף שבזמנו הרופאה אמרה לי שאין להן קשר לכאבים. במקביל, המשכתי למרוח את המשחה, שאמנם הקלה על הכאב אך לא העלימה אותו. עדיין, לא יכולתי להמשיך ככה ולהיות תלויה בה. המשחה הפחיתה את הכאבים, אבל זה היה תלוי בשעה ביום, בזמן בחודש ובאלף ואחד דברים נוספים שאין לי מושג מה הם. זה תלוי בכלום. עדיין היו לילות שהלכתי לישון עם שקית קרח על הפות. הבנתי שהרפואה המערבית לא תעזור לי.  

ואז הכרתי את מטפלת אלטרנטיבית מסוימת. שמעתי הרצאה שלה על הקשר בין כאב כרוני לטראומה. גם לה היו כאבים. אמרתי לעצמי, אוקי. זה משהו שעוד לא שמעתי. כתבתי לה בפייסבוק, היא בדיוק חזרה לארץ אחרי הרבה זמן בחו"ל. יצא שהייתי ממש בין המטופלות הראשונות שלה. עוד לא הייתה לה קליניקה, וממש הסתובבתי איתה בכל הארץ. הייתי אצלה בטיפול בערך שנה, במקביל לטיפול הפסיכולוגי, לדיקור ולמשחה. 

למרות שנורא רציתי שזה יעבוד, היה לי קשה להתחבר לסוג הטיפול שלה. מה אני קשורה לכל הדברים ההודיים המוזרים האלה. אני בן אדם רציונלי, ופתאום היא פתחה לי בקלפים… מה לי ולזה? היא עשתה לי מין דמיון מודרך שמנסה לשחרר דברים שכלואים בגוף, דברים שקרו לי ולא דיברתי עליהם. בשלב מסוים באמת דיברנו בטיפול על דברים שלא הייתי מגיעה אליהם עם הפסיכולוגית שלי. ועדיין, זה לא עבד. הטיפול עזר לי מאוד להתמודד עם דברים אחרים מהעבר שלי, אבל בנוגע לכאבים, הרגשתי שזה לא שם. בשלב מסוים אמרתי לה שאני חושבת שזה לא זה. שאנחנו מחפשות משהו שלא קיים. כנראה שאין טראומה. 

עשינו שינוי בטיפול וניסינו להגיע מכיוונים אחרים, לטפל ברגישות תחושתית, ובADHD, להרגיע את המערכת. עשינו הרבה יוגה ומדיטציה, והשתדלנו לעצור ולנשום. היא באמת לימדה אותי לנשום. לפני הזוגיות עם אורי הייתי בזוגיות לא פשוטה. שנתיים אחרי המערכת יחסים הזאת עדיין היו לי סיוטים על האקס בלילה. ובעקבות הטיפול עברו הסיוטים. ופשוט המשכנו לעשות את זה, ולא באה תשובה ממשית מה קורה. אין מה להגיד, אישה שהיא קסם. את הכאבים זה לא פתר. 

הסתובבתי עם תסכול מאוד גדול. הכאבים השפיעו על כל החיים שלי. הייתי בדיכאון, עם חרדה, בלי חשק לחיות. אבל זו המלחמה על החיים שלי. כל פעם שמתגלה טיפול חדש, זה תסכול עוד יותר גדול, כי זה עוד דבר שאני צריכה לעבור. עוד שיטה. עוד ניסיון. עוד סחיטה. הפסיכולוגית שלי מאוד תמכה בי ברמה היומיומית, ובשלבים מסוימים החזיקה אותי שלא אתפרק. יש אנשים שמדברים עם הפסיכולוגים שלהם על דברים פילוסופיים כאלה, ולי לא היה זמן לזה. הכל נורא כאוטי. הכאן ועכשיו שלי בזעזוע תמידי. 

ואז נתקלתי באחת מקבוצות הפייסבוק בהצעה של פיזיותרפיסטית לעשות ניסוי. אמרתי יאללה, מה אכפת לי. בשביל הניסוי הייתי צריכה להפסיק את השימוש במשחות, אחרי שלוש שנים רצופות שלא עזבתי אותן. הסתובבתי איתן לכל מקום, ומרחתי הרבה יותר ממה שמותר. לא היה לי מושג איך אני ארגיש בלעדיהן, זה הפחיד אותי מאוד. 

כבר בתחילת הניסוי הבנתי שהוא בעצם לא מיועד לכאב שלי, הוא מיועד לכאב בפתח הנרתיק, ולי לא כאב שם. היא הדביקה לי מדבקות שנועדו למנוע חיכוכים ושפשופים בדפנות הנרתיק. מיד אמרתי לה שזו לא הבעיה שלי. בכל זאת ניסינו. שלושה שבועות הקפדתי, כל ערב, הדבקתי את המדבקות. סבלתי סבל איום ונורא. המדבקות לא עזרו לי, כי הן לא יועדו לבעיה שלי, אבל הפסקתי להשתמש במשחות המאלחשות. זו היתה תקופה איומה. 

כשהסתיים הניסוי, הפיזיותרפיסטית בדקה, והיה שיפור בווגיניסמוס המשני שמסתבר שהתפתח אצלי מעצם הכאבים שלי. ברגע הזה חשבתי, מצידי שיכאב בחדירה עד מחר. לכאב שלי הניסוי לא עזר. היא המשיכה לבדוק ולחצה בכל מיני מקומות בגוף. היו מקומות שיותר השפיעו על הכאבים בפות, וכאלה שפחות. פתאום יכולתי לומר "אם לוחצים פה, יותר כואב" משהו נהיה הגיוני. ראיתי שגם אם הניסוי לא היה קשור אליי, היא מבינה גם במה שכואב לי. החלטתי ללכת אליה לטיפול. 

גם הטיפול הזה היה יקר, והקליניקה היתה רחוקה מהבית שלי. היא שאלה אותי כל מיני שאלות שאף אחת לא שאלה אותי עד עכשיו: על כאבי גב, כמה פעמים ביום אני הולכת לשירותים, היו לה כל מיני רעיונות. בסוף הפגישה היא אמרה לי, "תקשיבי טוב. זה לא בעצבים שלך. זאת אומרת, הכאב הוא בעצבים, אבל לא בפות. משהו פה לא מסתדר. יש בעיה אחרת". 

יצאתי ממנה בבכי מטורף. אמרתי לעצמי, וואט דה פאק. אני כבר שלוש וחצי שנים בתוך משהו, וזה בכלל לא הדבר. הצביעו על בעיה בפות, והיא לא בפות!  נכון שעדיין קוראים לזה וולוודיניה, אבל זה רק שם של תסמינים. התקשרתי לאורי ואמרתי לו שקורה משהו. שאני עוד לא יודעת מה, אבל קורה משהו. התקשרתי גם למטפלת האלטרנטיבית, ואמרתי לה שזה לא הדיכאון, זה לא הטראומות, זה לא הADHD, זה לא הרגישות התחושתית. רציתי לתת צ'אנס לטיפול עם הפיזיותרפיסטית והתחלנו תהליך. הגיע שיפור משמעותי. 

לפי מה שהבנתי ממנה, ככל הנראה, משהו החליש את הרצועות שמחזיקות את שלפוחית השתן שלי, ושלפוחית השתן לוחצת מבפנים, על הפות שלי. 

לא היתה שום דרך לדעת את זה בעולם. זה לא מקרה כתוב בשום מקום. זה לא דבר שבודקים בכלל, גם לא הרופאה המומחית שהלכתי אליה בהתחלה. שלפוחית השתן היא איבר הורמונלי שכמעט לא נחקר, ולא מבינים את אופן הפעולה שלו.  

מאז לא חזרתי למשחות, והכאב פחת, גם בהשוואה לתקופה שבה הייתי עם משחות. השיפור שעברתי איתה הוא גם בעוצמת הכאב, וגם במשך הזמן שכואב לי. עדיין אם כואב לי אין לי מה לעשות עם זה, חוץ מלשים קרח. אני עדיין הולכת לטיפול פעם בשבוע ויש שיפור הדרגתי.  

אורי ואני לא שרדנו את הכאב. נפרדנו באותו שבוע שבו התקשרתי אליו וסיפרתי שיש פריצת דרך. לא שרדנו את הדיכאון, את החרדה, את מצבי הרוח המשתנים. את הגלילות האינטנסיביות באינטרנט, בחיפוש אחר קצה חוט. חוסר הוודאות. היעדר יחסי המין. כי כשכואב לך כל הזמן, אין לך שום עניין ביחסים. לא כאב לי במיוחד כששכבנו, פשוט לא היה לי עניין בזה. חשוב לי להגיד שאף פעם לא התייסרתי במחשבות עליו במהלך התהליך. זה גם נשמע לי חשוב שעוד בנות ישמעו שלא שמתי אותו במרכז. לי כואב מאוד, למי אכפת מה אתה מרגיש? אנחנו סוחבות הרבה, אפשר לשחרר מבן הזוג. הוא לא היה מטופל, ולא היתה לו תמיכה. לדעתי הוא היה צריך תמיכה, כי כשבן אדם שאתה אוהב סובל, זה מאוד מאוד קשה. 

האנשים הקרובים אלי לא יודעים מה יש לי. הם יודעים שיש לי "משהו". מי שידע הכי הרבה היה אורי, כי אותו שיתפתי ממש בכל דבר שקרה איתי. היחיד שיודע על המצב שלי יותר ממנו, הוא הגבר הבא שיצאתי איתו. לא הסכמתי להיפגש עד שידע בדיוק על המצב שלי. זה תיק שאני סוחבת, והוא היה חייב לדעת עליו אם הוא רצה להכיר אותי. 

עשיתי דרך שלא הרבה אנשים עושים. לא ויתרתי ולא אמרתי "ככה זה וזהו". להגיד "ככה זה וזהו" יכול להיות משחרר לעיתים, כי את פשוט לומדת לחיות עם זה. לא הייתי מסוגלת להיכנע ולומר "אלה יהיו החיים שלי". היו תקופות שניסיתי לומר 'אולי זה יעבור מתישהו'. זה לא היה עובר מתישהו. הנה, עכשיו אני מגלה שזה לא היה עובר. איזה עובר, כבר חמש שנים. יש פתרונות וצריך לחפש אותם. שום דבר הוא לא גזירת גורל, לא באנו לעולם כדי לכאוב. 

רשומה לניוזלטר ?

הרשמי וקבלי יומן מעקב כאב חודשי בחינם 

רשומה לניוזלטר ?

הרשמי וקבלי יומן מעקב כאב חודשי בחינם 

הרשמי עכשיו

דילוג לתוכן