קול אישה / אנונימית 

בגיל שמונה עשרה, ממש בשבוע הראשון של הצבא, קיבלתי לראשונה דלקת בדרכי השתן. זו היתה חוויה נוראית שליוותה אותי שנים: סבבים של דלקות בדרכי השתן, פטריות ודלקות וגינאליות. טיפול בבעיה אחת יצר את השניה. כל מפגש מיני התחיל את זה מחדש, כמות השעות והימים שביליתי במרפאות חירום לנשים, עברתי אצל אולי 50 רופאים שונים. כמות הזמן והכסף שהוצאתי על תרופות וטיפולים, קשה לתאר את עומק הייאוש. מה הפלא שהתחלתי לשנוא סקס? מה הפלא שחיי הנישואין שלי חסרו את החיבור המיוחד הזה? מה הפלא שבכל לילה במיטה הזוגית, היתה מועקה באוויר? סביב ההריונות היו תקופות יותר טובות מבחינה בריאותית, אבל אחרי הלידות הכל היה חוזר. 

בערך בגיל 37 נכנסתי לסבב מטורף ואומלל כזה, ואז עשיתי את הדבר הכי מדהים – שיתפתי בקבוצת פייסבוק של אימהות, את הייאוש והכאב שלי. קיבלתי המלצות על רופאה מומחית לעריה, שאבחנה אותי עם וולוודיניה. ביחד הבנו כמה דברים: במשך עשרים שנה, ברוב המקרים לא קיבלתי אבחון קליני. בגלל שעברתי כל כך הרבה רופאים בחירום, אף אחד לא היה חוזר לתרביות לבדוק אם באמת היה צורך בטיפול. אמצעי המניעה שנטלתי מגיל 14, הרסו אותי הורמונאלית. ומרוב סבל ושנים של בעיות – הפות שלי מכווצת וכואבת, גם אם אין אבחנה רפואית. באותו רגע במשרד של הרופאה הבנתי שהגיעה השעה להתחיל לטפל באספקט המיני של החיים שלי. שאין מנוס מזה כדי שאוכל להתרפא. 

התחלתי בפיזיותרפיה לרצפת האגן ותרופות חוסמות כאב, משם התגלגלתי לנשימות ויוגה רפואית, משם התחלתי להתעניין במיניות קשובה, בטנטרה, בהעמקה בלימוד של האנרגיה המינית שלי ואיך הגוף שלי מתעורר. יצאתי למסע ממש, סדנאות, טיפולים, קראתי המון וצפיתי בהרצאות. פגשתי חיבור חדש לגמרי עם עצמי ועם הפות האהובה שלי, הבנתי שעד כה עשיתי את המיניות שלי בכל חיי הבוגרים בצורה מאוד לא מדויקת לי, הרבה סקס מריצוי, לא הכרתי את הגוף שלי ונתתי לגברים לקבוע את הקצב ומה עושים, ויום אחרי הגבר הולך בסבבה שלו ואני נשארת בחדר ההמתנה של הרופא מחכה לאנטיביוטיקה. 

את הנישואין שלי כבר היה מאוחר מכדי להציל, זה גמר אותנו. אבל התחלתי בחיים חדשים שיש בהם המון עונג מיני ופתיחה של הלב. הדאגות והחשש שהבעיות יחזרו נמצאים כל הזמן ברקע, ויש פעמים שבאמת יש לי דלקת או משהו אחר. קשה מאוד לסמוך על התחושות המבלבלות האלו, בגלל שהבעיה אצלי היא כרגע על רקע עצבי. וזה מאוד מתעתע, זו אולי הבעיה המרכזית – את מפסיקה לסמוך על התחושות שלך ומרגישה שאת משוגעת או ממציאה. יחד עם זאת, לא הייתי מגיעה למסלול הזה של מיניות אחרת בלי הוולוודיניה, ואני רואה איך הגישה הלא-טריוויאלית שלי למין כרגע משפיעה על האנשים סביבי – בני זוג, חברים שמתייעצים וסתם מכרים. הידע הזה שיש לי עכשיו הוא אחת המתנות שלי לעולם. זה לא סתם ספין חיובי, זה מסע שיצאתי אליו מרגע האבחנה והחיים שלי היום נראים אחרת, הרבה יותר טוב. זה ממש לא קל לתקשר את הצורך שלי בדיוק מיני לפרטנרים, אבל לפגיעות הזאת יש בדרך כלל תוצאה טובה שמעמיקה את התקשורת ואת הקשר. 

אני רוצה לחזק את כל הסובלות ולעודד אתכן – יש גם צדדים חיוביים למצב הזה, ויש מתנות גדולות שאפשר לקבל. אני הולכת אתכן בדרך הזו ואנחנו לא לבד בזה. כמה שתדברו על זה יותר עם אנשים, תגלו שיש עוד ועוד נשים שסובלות ותעזרו להן למצוא את הרופא המתאים ואת השיטות לשפר את המצב. תשתפו באתגרים שלכן ותתנו קול לנשים שעדיין לא מבינות מה בדיוק הגוף שלהן מספר